פסק-דין בתיק ע"א 6894/13

השופט י' עמית:

1.        המערער, יליד 1991, היה תלמיד כתה ט' בבית ספר בנתניה כאשר יצא ביום 6.6.2006 עם שכבת כיתה ט' לפעילות שטח ולשהות קצרה באנדרטת הנחל בפרדס חנה, במסגרת תוכנית של"ח וידיעת הארץ. במסגרת הפעילות לנו התלמידים לילה אחד בחניון אוהלים במתחם האנדרטה, ונקדים ונאמר כי המדובר בבסיס צבאי ובמתחם מגודר. בשעות הלילה שוחחו שני תלמידים בטלפון עם נערים שאינם שייכים לבית הספר. בעקבות אותה שיחה הגיעו אותם נערים בשעות הלילה למתחם האנדרטה, קפצו מעבר לגדר והיכו את שני התלמידים (להלן: אירוע הקטטה או האירוע), ובעקבות כך סבל אחד מהם ממכה בעינו ומדימום במרפקיו. שני הנערים שהוכו הסתירו את הדבר מהמורות, אך החובש-המאבטח גילה את הדבר למחרת בבוקר והסב תשומת לב המורות. המורות קיימו בירור עם שני התלמידים שהיו מעורבים בקטטה, ולאחר מכן הזמינו את הוריהם. בהמשך, אביו של אחד התלמידים הוזמן לבית הספר ונשא דברים בנושא אלימות בפני תלמידי השכבה.

           המערער טען כי במהלך אותו לילה שמע מאחד משני התלמידים שהיו מעורבים בקטטה (להלן: פלוני) אודות הקטטה, וכי מאותו לילה מצבו הנפשי הלך והתדרדר, הוא החל לסבול מחרדה מוגברת, עצבנות, אי שקט, מחשבות טורדניות ומצב רוח ירוד. הוא טופל במהלך כשנתיים על ידי פסיכולוגים ופסיכיאטרים, שאיבחנו כי הוא סובל מתסמונת בתר-חבלתית. בחלוף כשנתיים אושפז בבית חולים. לטענתו, בעקבות חשיפתו לאירוע האלים, ואובחן בהמשך כסובל מתסמונת ביפולרית (דו-קוטבית). 

2.        המערער, באמצעות הוריו המערערים 3-2, הגיש תביעה לבית משפט קמא בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהאירוע. בתמצית שבתמצית, נטען כי המורים התרשלו בכך שלא פיקחו באופן נאות על המתרחש במתחם הלינה הלילי; בכך שלא מנעו את האירוע; בכך שלא נהגו בהתאם להוראות; בכך שלא שמו לב כי הגיב קשה לאירוע ונזקק לעזרה וכיוצא בזה טענות.

           נחזור ונזכיר כי המערער לא היה צד לאירוע הקטטה ואף לא נכח באירוע.

3.        בית משפט קמא דחה את התביעה, בקובעו את הקביעות העובדתיות והמשפטיות כלהלן:

           נקבע כי המשיבות לא התרשלו: היציאה אושרה על פי כל הנהלים; המדריכים הכירו את מסלולי הטיול; נערכה פגישת תיאום עם המדריכים וניתן אישור בטחוני למסלולי הטיול. התלמידים לוו על ידי שתי מורות של"ח; נערך תדריך בבית הספר טרם היציאה לשטח; התלמידים רוכזו בשטח הלינה וקיבלו הוראות בטיחות וביטחון; הוגדר שטח הפעילות ונאסר על תלמידים לצאת מהשטח המגודר ולהתקרב לשער מגרש החניה, ונאמר כי על שער האתר להיות נעול במשך כל שעות הפעילות. הלינה עצמה הייתה בתוך מתחם צבאי מגודר של חטיבת הנח"ל ובשטח היה נוכח שומר חמוש בעל הכשרה רפואית כחובש.

           נקבע כי האירוע התרחש מאחר שהתלמידים המותקפים הפרו את ההוראות. זאת, ללא ידיעת המורות, שישנו בשקי שינה בסמוך למאהל התלמידים, מרחק כמאה מטר מהגדר. רק בבוקר נודע למורות על האירוע, לאחר שהחובש-המאבטח תחקר את אחד הנערים המותקפים. המורות דאגו לקיים את הבירור עם שני התלמידים המותקפים בדיסקרטיות ולא בפרהסיה, ומטבע הדברים תשומת ליבן הופנתה אליהם ולא למערער שלא היה לו כל קשר לאירוע.

           אין חולק כי המערער עצמו לא היה עד לאירוע הקטטה, לא היה נוכח באירוע ואף שהה באוהל אחר. בית המשפט הניח כי המערער היה עד לחבלות בגופו של פלוני, אך קבע כי לא התרשם שפלוני שיתף באופן מיוחד את המערער בפרטי האירוע, כיוון שלא היו יחסים קרובים ביניהם ומאחר שכל אחד מהם היה באוהל אחר (פלוני זכר כי לאחר האירוע הסתודדו סביבו כ-10 תלמידים, אך לא זכר אם המערער היה ביניהם).

           עוד נקבע, כי מאחר שהמערער אינו קרוב מדרגה ראשונה של פלוני המותקף, ואף לא שררו יחסי חברות מיוחדים בינו לבין פלוני, הרי שלא נתמלא התנאי הראשון של הלכת אלסוחה (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דהן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 (1990)). בנוסף, מומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי, שאף אחד מהצדדים לא ביקש לחקרו על חוות דעתו, העמיד את נכותו של המערער על 5% לצמיתות בלבד, כך שהמערער אף אינו עומד בתנאי הרביעי של הלכת אלסוחה, לפיו נדרשת פגיעה נפשית קשה. עוד ציין בית המשפט, כי הוכח שהמערער מנהל חיים רגילים לחלוטין, עובד, לומד ומבלה עם חברים, וכי לא הוכח קשר סיבתי בין התפרצות התסמונת הביפולרית לבין האירוע האלים.

           לאור זאת, דחה בית המשפט את התביעה.

4.        על כך נסב הערעור שבפנינו. במסגרת הערעור טענו המערערים, בין היתר, כי המשיבות התרשלו; כי עצם אישור הפעילות אינו יכול להוות ראיה לאי התרשלות המורים המלווים במהלך הפעילות עצמה; כי אין מדובר בבסיס צבאי מאובטח (ולעניין זה הוגשה בקשה להגשת ראיה נוספת); כי המאבטח ישן לפחות בחלק משעות הלילה; כי התקיפה האלימה אמנם הייתה ליד השער אך האירוע נמשך בתוך מתחם הלינה עצמו; כי המערער שמע צעקות לעזרה וראה את שני התלמידים החבולים כאשר חזרו למתחם הלינה; כי המורים התרשלו בכך שלא הבחינו כי המערער נכנס ל"סטרס" ולא הבחינו במתרחש במהלך הלילה אלא רק בבוקר. לטענת המערערים, הנזק הנפשי נגרם כתוצאה מהתרשלות המורים בהשגחה, בפיקוח ובשמירה הרציפה על התלמידים, וכי המערער חש העדר מוגנות והשגחת מבוגר אחראי במהלך אותו לילה.

           עוד טענו המערערים להפרת חובות חקוקות בדמות הפרת הוראות חוזרי מנכ"ל משרד החינוך, וכי קיים קשר סיבתי בין האירוע לבין התפרצות ההפרעה הדו-קוטבית ממנה סובל המערער. המערערים טענו כי יש לראות במערער כניזוק ישיר, וכי שגה בית המשפט בכך שלא התייחס לקביעת אחוזי הנכות של המומחים הרפואיים השונים, באשר המומחה מטעם המערער בתחום הנפשי העמיד את נכותו על 50% בזיקה לאירוע, וגם במל"ל נקבעו למערער 75% נכות לצמיתות. עוד נטען, כי בניגוד למה שנכתב בפסק דינו של בית משפט קמא, המערער - ששוחרר משירות צבאי - אינו עובד כיום אלא לומד באחת האוניברסיטאות בארץ.

5.        אומר בקצרה, כי דין הערעור להדחות ודומה כי לא היה מקום להגיש התביעה מלכתחילה.

           אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, ולא מצאתי כי יש לחרוג מכלל זה במקרה דנן. בית משפט קמא בחן ומצא כי הפעילות אורגנה ונוהלה על פי כל דקדוקי הנוהל וחוזרי מנכ"ל משרד החינוך, והשאלה אם המתחם המגודר היה בסיס מאובטח או "רק" בסיס של הנח"ל, אינה בעלת משקל. לכן, איני רואה טעם בבקשה להגשת ראיה נוספת, מעבר לכך שעל פי ההלכות הנוהגות לגבי הוספת ראיה בערעור, אין מקום לקבל את הבקשה (ראו לדוגמה, ע"א 7565/12 באמונה חברה לניהול  נאמנויות והקדשות בע"מ  נ  ' מדינת ישראל  - הנהלת בתי הדין הרבניים, פסקה 6 והאסמכתאות שם (2.2.2014)).

6.        אחזור ואזכיר כי המערער עצמו לא הותקף, הוא אפילו לא נכח באירוע הקטטה ולא היה עד לאירוע, ואף לא לן באותו אוהל עם פלוני ולא היה ביחסי קרבה מיוחדים עם פלוני. המערער הוא תלמיד ששמע על כך ששני תלמידים אחרים בשכבה שלו הוכו במהלך קטטה, וסמוך לאירוע חזה בחבלותיו של פלוני כתוצאה מאותה קטטה, ולטענתו עקב כך הושפע ונגרמה לו נכות נפשית.

           לא אכחד כי התקשיתי להבין מה ההתרשלות המיוחסת למשיבות. בסעיף 48 לכתב הערעור נטען כי "המערער לא טען שאשמם של המשיבות הוא על התקיפה עצמה של שני התלמידים אלא לחשיפתו לתוצאות ולהשלכות התקיפה ועל העדר פיקוח והשגחה ראויים במהלך הלילה". האם היה אסור למורות ללכת לישון במהלך כל הלילה? האם החובש-המאבטח היה אמור לעזוב את מקום הלינה ולפטרל דווקא ליד הגדר, בהתחשב בכך שממילא מדובר במתחם בסיס צבאי? ככל שההתרשלות המיוחסת למשיבות היא בכך שלא הקדישו למערער תשומת לב לאחר האירוע, הרי המערער עצמו מספר בתצהירו כי "לא דיברתי ולא שיתפתי אף אחד בפחדיי באותו לילה", כי בעקבות האירוע המורים החליטו לקצר את הפעילות ולחזור לבית הספר כבר בבוקר ו"ברגע שהגעתי הביתה הרגשתי צורך לספר על המקרה למישהו (לא סיפרתי לאף אחד על המקרה ועל התחושות והפחדים שליוו אותי)". תמהני, מדוע מבין עשרות תלמידים, המורות היו אמורות להשגיח דווקא על המערער, אשר לא דיבר ולא שיתף אף אחד בפחדיו? מטבע הדברים, וכפי שהעידה אחת המורות, תשומת הלב התמקדה בתלמידים שנחבלו. ברגע שהחובש הפנה תשומת ליבם כי אחד התלמידים חבול בעינו, הם ביררו עם שני התלמידים המותקפים באופן דיסקרטי מה קרה, התקשרו להוריהם והזמינו אותם לבוא למתחם, והמליצו להם לפנות למיון ולהגיש תלונה למשטרה. איני רואה כל דופי באופן בו התנהלו המורות משנודע להן על האירוע, נהפוך הוא.

7.        התביעה מבוססת על כך שהמערער נחשף לתוצאות האירוע ועקב כך נגרם לו נזק נפשי. לא אחת נקבע כי הניזוק אינו חייב לצפות את כל שרשרת הגרימה במדויק, אולם גם אם נעמיד הלכה זו נגד עיננו, ספק אם ניתן היה לצפות כי עקב התרשלות (שלא הוכחה) שגרמה נזק לאחד הנערים המותקפים, ייגרם נזק נפשי לנער אחר ש"נחשף" לסיפור האירוע וחזה במו עיניו בחבלות של המותקף. רוצה לומר כי ספק אם המורות יכולות היו לצפות שהמערער עלול להיפגע, במעין "חד-גדיא" הנובע מאירוע הקטטה שהמערער לא היה עד לו, כך שדומה כי מדובר בסיכון לא צפוי השולל קיומה של התרשלות. מכל מקום, וכפי שנקבע במישור העובדתי, לא הייתה כל התנהגות עוולתית של המשיבים שיצרה סיכון כלפי התלמידים - הפעילות אורגנה כראוי והלינה אף נעשתה בשטח צבאי מגודר, התקבלו כל האישורים הדרושים ולא הופרה הוראה חקוקה. 

8.        בהעדר התנהגות עוולתית מצד המשיבות אין התרשלות, וניתן היה לסיים דיוננו בנקודה זו.